ניתוח הפסיקה הרלבנטית לגבי מות עובר ברחם מצביע על עלייה עקבית בפסיקת פיצויים בגין מקרים מסוג זה. קרי, אם בעבר בתי המשפט היו נוהגים לפסוק סכומי פיצויים "צנועים" יחסית בתיקים הללו, כיום ניתן לזהות מגמה של עלייה בסכומים הסופיים.

בעיקר תוך שאנו מזהים התייחסות לפרמטרים כמו מידת הרשלנות הרפואית, מועד מותו של העובר, הקושי של ההורים להיכנס להריון הנוכחי, סיכויי ההורים להרות בעתיד, השפעת מות העובר על ההורים וכדומה. כעת, נעבור לכמה דוגמאות בולטות.

בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון ביוני 2007 נפסקו בגין מות עובר פיצויים בסך 250 אלף שקלים לאב ו-300 אלף שקלים לאם (ע"א 754/05). מדובר במקרה של מות עובר בהריון שהושג לאחר שלוש שנים של טיפולי פוריות.

בית המשפט העליון קבע כי יש להכיר בפגיעות הרגשיות והנפשיות אשר נגרמו להורים ואף פסק לטובתם כ-30,000 שקלים נוספים בגין הוצאות, עזרת זולת ונזקים ממוניים שונים. חשיבותו של פסק הדין הנ"ל (אשר מצוטט רבות בפסקי דין הנוגעים למות עובר בגין רשלנות) הוא בכך שהוא הרחיב את מעגל הנפגעים שזכאים לפיצוי וכלל בו גם את האב.

פסק דין זה נחשב לאחד מפסקי הדין החשובים הנוגעים לפיצויים בגין "אובדן פרי בטן". מדובר בפסק דין אשר התאשרר בבית המשפט העליון גם במסגרת עתירה לדיון נוסף. נקבע בו כי יש להורים שעוברם מת ברחם עילת תביעה שמבוססת על הקשיים הנפשיים והפיזיים אשר כרוכים בהריון. יתרה מזו, בית המשפט העליון אף הכיר בכך שמות עובר מגיע עד כדי אובדן תמיכתו העתידית והתיאורטית של הילד בהוריו.

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע – ת"א (ב"ש) 7264/06 – נפסקו להורים פיצויים בסך 700,000 שקלים בגין מות עובר ברחם. במקרה זה, הרשלנות הרפואית באה לידי ביטוי באי אבחון נכון של דליפת מי שפיר אשר גרמה לזיהום תוך רחמי והאישה שוחררה לביתה כאשר כעבור כשבוע וחצי אחד מהתאומים שברחמה היה ללא רוח חיים.

ראו לעניין זה גם את פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בספטמבר 1999 (ע"א 398/99) ובו אושרו פיצויים בסך 800,000 שקלים בגין הפלה שבוצעה בעקבות פרשנות לקויה לתוצאות בדיקת דיקור מי שפיר. במקרה הנ"ל, הפיצויים נקבעו גם תוך התחשבות בכך שהאישה לא תוכל ללדת בעתיד.