רשלנות רפואית באבחון נבחנת בהתאם ליסודותיה של עוולת הרשלנות המוגדרת בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968. על פי סעיפים אלה, ובהתאם למה שנקבע בפסיקת בתי המשפט, החובה המוטלת על הרופא המאבחן היא רחבה ומקיפה ביותר.

הפסיקה בעניין היא חד משמעית ורופא לא יכול לצאת ידי חובתו מבחינת אבחון מחלה גם אם הוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות שהובאו בפניו. כפי שנאמר על ידי בית המשפט העליון, "חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול, לחקור ולברר בדבר קיומן של תופעות מסוימות" (ע"א 2694/90, ההדגשה לא במקור).

הרופא לא יכול להסתפק רק במה שנראה על פני השטח והוא חייב לחקור את המצב על מנת לשלול או לאמת ממצאים מסוימים שיכולים להוביל אותו לאבחון הנכון. רשלנות רפואית באבחון יכולה גם לבוא לידי ביטוי באי ביצוע בדיקות רפואיות רלבנטיות שהיה על הרופא להורות על ביצוען.

עם זאת, יש לזכור כי למרות החובה הרחבה הנ"ל, תביעות רשלנות רפואית אינן יכולות להתבסס על "חוכמה שבדיעבד". התנהלותו של הרופא נבחנת אך ורק בהתאם לנסיבות, על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת ומכוח מבחן "הרופא הסביר". חשיבות גדולה יש לייצוג המשפטי בתביעות הללו שכן מדובר על הליכים המשלבים זה בזה אלמנטים משפטיים עם סוגיות רפואיות. מקצועיותו ומיומנותו של עורך הדין המייצג את הנפגע (ובני משפחתו) היא בעלת משקל רב לגבי סיכויי התביעה.